מזה שנים שמערכות Who-Are-U מתמחות בהכוונה מדויקת ומורחבת למידע על אנשים.
לקבלת מידע על מספר הטלפון 088597714, השלם את התהליך:

אפשרות א' - ללא תשלום


יש ללחוץ על כפתור ה- Like ולאשר את ביצועו:

בשעות הקרובות נשלח אליך בהודעה פרטית קוד כניסה אותו יש להזין באתר.

הזן את הקוד שקיבלת

לדוגמא: AF5J7M4D

אפשרות ב' - תשלום בכרטיס אשראי


היכנס לעמוד התשלום מכאן

או: לתשלום באמצעות PayPal, לחץ כאן

עלות חד-פעמית: 20 ש"ח

בסיום התשלום תקבל קוד, הקלד אותו בתיבה:




לידיעתך: בתאריך 22.08.19 אנו עתידים לעדכן למחיר של 27 ש"ח.



ובהקשר אחר:

כתבה בעיתון מעריב על הפעילות של יחידת שמשון עזה

הם פעלו לבד, בזוגות, בשלשות, חמושים רק באקדח ובמבטא מזויף.
הסיכון היומיומי, המטורף, גבה מחיר.
אחד שלף אקדח על החברה, אחר חנק את אמו.
היו גם רגעי פורקן.
השתכרויות אחרי חיסולים, והתחזות לנרקומנים שמזריקים לוורידים.
לוחמי שמשון נשלחו אל מעבר לקווים, ללב עזה ולמחנות הפליטים, לצוד מחבלים בתוך המון משתולל.
לפני עשר שנים הכל נגמר.
עכשיו מספרים המסתערבים על ההכשרה האכזרית, רגעי האימה כשזהותם נחשפה, והצלקות שנשארו בנשמה

מאת:עמרי אסנהיים


היא פרצה תמיד משומקום,הפאודה.לרוב זה התחיל עם אבן לא גדולה שנזרקה על ידי אחד מנערי מחנות הפליטים שחשד בזוג המסתערבים החוצים את השוק.
השניים, עושים עצמם מתעלמים, היו ממשיכים כרגיל.
ואז עוד אבן קטנה ליד הרגליים, מצפה לתגובה, בוחנת גבולות.
לפעמים הלוחם המחופש היה מסתובב, רועד מפחד בתוכו, ושואג על הילדים בקול מלא ביטחון: "מה בזין שלכם‭."!?‬ רק לעתים רחוקות היו הילדים המתצפתים קונים את ההצגה.
הם הרי למדו מגיל אפס להריח מי באמת אכל ביוב של מחנה פליטים מאז שנולד.
כמעט תמיד עלו על הניב הלא מוכר, הישראלי.
שריקה.
הרחוב, כמו הסרטים המראים את ניו יורק בהילוך מהיר בבוקר, מתמלא בספיד.
צעקות "ג'יש, ג'יש" ‭")‬צבא‭.("‬ אבנים.
גשם של אבנים.
בלוקים.
מנועי מקררים.
דודי שמש.
כוח חילוץ מוזעק.
יריות לתוך ההמון.
נסיעה מטורפת דרך השוק ברכב מאיים להתפרק.
סיוט.
מוות בעיניים.
פאודה.
הפאודה חדרה לסיוטים של לוחמי שמשון.
בחלום הכל היה אמיתי.
אתה במבצע.
מעירים אותך, אתה יוצא לחדר התדריכים, משם לשטח.
איציק היה חולם שהוא נתקל בתוך ההמון, מכוון את הנשק והקנה נמס.
אי אפשר לירות.
ואז היה מתעורר.
מי שחווה פאודה, לא יכול לשכוח אותה.
גם שרון לא שוכח.
במהלך כוננות קיבלו הוא וחבריו פקודה לצאת למחנה הפליטים אל-בורייג‭.'‬ באותו יום הוכרזה שביתה במחנה.
אף רכב לא נסע ברחוב.
הוחלט על כניסה במכונית "מסוערבת‭."‬ בפתח המחנה תמרנו הלוחמים בין מקררים על הכביש.
בפינות הבחינו בקלות בילדים התצפיתנים מחכים לבואם.
אחרי כמה דקות הרחוב הראשי התמלא באלפי אנשים.
ביניהם רצו רעולי פנים עם גרזנים.
"אנחנו פורקים מהרכב ספונטנית שלושה אנשים‭,"‬ נזכר שרון.
"לא מוכנים מבחינת איפור.
השטח חם.
השטח מחפש אותנו.
הרחובות נהיים יותר צרים.
הכל מתמלא באסטות בצדדים, ואנשים קצת מסתכלים.
אני עוצר ליד איזה דוכן ושואל בערבית מה השעה.
להפגין ביטחון.
פתאום התהלוכה מולי.
אלפי אנשים בצעקות.
רעולי פנים מכל עבר, ואתה אומר לעצמך: 'אנחנו שלושה אנשים, כולם פה מתים להרוג אותי‭.'‬ ההיגיון אומר: 'עוף מפה טמבל, עוף‭,'!‬ טירוף.
אתה נכנס למוות שלך.
ילדים מסתכלים עלי ואני יודע שהם חושדים, מריחים משהו מסריח.
שניים מהם הולכים מאחורינו.
פתאום אחד אומר לי: 'סלאם עליכ‭.'‬ אני עונה: 'עליכום סלאם‭.'‬ הוא שותק לרגע, מחליט מה לעשות ואז צורח 'ג'יש‭!!‬ ג'יש‭,'!!‬ כמו כלב שחוט הוא צועק.
פתאום בבת אחת, אלפי אנשים בצעקות.
הלב שלך לא בתחתונים.
הוא לא ברגליים.
אתה לא מוצא אותו.
אין לך מושג איפה הוא.
המשכת בלי הלב שלך.
נשרפנו.
"המבוקשים בורחים ונשאר רק העם.
הם הכי מפחידים אותי.
המסה.
אני צריך למלט את עצמי.
חותך שמאלה מהרחוב הראשי בלי לדעת איפה אני.
מגיע לצומת מואר קטן מלא אנשים.
אנחנו צועקים 'הצבא שם, הצבא שם' ומצביעים לכיוון השני.
כולם רצים לשם ואנחנו הפוך.
מיד קולטים שאנחנו מחרטטים.
חבר שלי חוטף בלוק לרגל ואני פתאום מרגיש כאילו מישהו נותן לי נבוט בראש, וחוטף בלוק לפנים.
ממשיכים לרוץ כמו כלבים.
תוך שנייה שוחטים אותנו.
כולם רצים וצועקים בכיוון שלנו.
נכנסים לאיזה בית, קופצים לחצר.
הכל בוץ.
מנסים ליצור קשר עם החילוץ.
אין קשר.
אני שומע אנשים מגיעים.
אנחנו קופצים מעל הגדר והבגדים נקרעים.
כמו חיות פצועות.
רצים על החיים שלנו.
חותכים שמאלה, מנסים למצוא את ציר טנצ'ר.
מזל, זכרתי.
אנחנו בכיוון היציאה.
נעצרים ומתחילים ללכת כרגיל.
להיטמע בתא השטח החדש.
אני מתחיל להרגיש כאבים מטורפים בפנים‭."‬

� � �
שמשון, המסתערבים של עזה, היתה היחידה הכי מבצעית, הכי מסתכנת, הכי שרוטה בצה"ל.
היא אמנם פורקה סופית רק ב‭,'96-‬ אבל כבר עשר שנים היא למעשה לא קיימת.
מאז שביום אחד הכל נפסק, "כשהשלום פרץ‭,"‬ כפי שלוחמי היחידה מתבדחים.
אחרי שהוציאו אותם מלב הרצועה ב‭,'94-‬ שום דבר כבר לא היה דומה לטירוף המבצעי של שנות האינתיפאדה הראשונה, שנודעה אז פשוט כאינתיפאדה.
היום, ארבע שנים בתוך האינתיפאדה השנייה, עם חיסולים מהאוויר, כניסה למחנות בטנקים ונגמ"שים, ושכבות על גבי שכבות של מיגון, קשה לדמיין כיצד העזו לוחמי שמשון לפעול כפי שפעלו.כניסה בזוגות ובשלשות לקני הצרעות של רצועת עזה,חמושים רק באקדח ובשלוש מחסניות, שהוסתרו תחת הגלבייה.
לוחמי צוות נובמבר ‭'91‬ של שמשון הם שכיבו את האורות בבסיס בחאן יונס.
לפני עשור בדיוק השתחררו.
היום הם בני 30 פלוס, רובם נשואים.
אז, כשהיו בני ‭,18‬ התגייסו ליחידה בגלל האקשן, בגלל האגו.
גם לכתבת הטלוויזיה שחשפה את יחידות המסתערבים בפעם הראשונה, היתה השפעה על השאיפה להגיע לשמשון.
והיו גם סיבות צפויות פחות.
איציק, למשל, למד ושיחק בתיאטרון עוד טרם גיוסו.
האפשרות ללבוש זהות אחרת, כלוחם מחופש, הציתה את דימיונו.
ללוחמים הללו היתה השפעה משמעותית על הלחימה בפלשתינים.
ללחימה היתה השפעה לא פחותה עליהם.
סיפורם, מלווה בעדויות לוחמים מתקופות קודמות יותר, הוא סיפורו של ניסיון צבאי, שספק אם יחזור בעתיד הקרוב.

ההתחלה

מכות ב"אושוויץ" והסתערבות בדיזנגוף
סקורניק וורדי, צמד מדריכי קורס הטרור, עינו את מחשבות חיילי צוות נובמבר ‭'91‬ עוד בטרם ספגו את נחת זרועם של השניים.
הם שמעו מצוותים בוגרים על מכות הרצח שהפליאו בהם צמד המדריכים.
לסקורניק וורדי היה הסבר לאגרסיביות המוגזמת: "אתם ילדי שמנת שהחיים חייכו אליכם והיו נוחים‭,"‬ אמרו, "לא ילדים פלשתינים שמגיל צעיר חיים בזבל.
לנו יש חודשיים ללמד אתכם להינעל על אובייקט.
לצבור את השנאה שתעמוד לכם מול אלה שצברו אותה כל החיים‭."‬
הראשון לחטוף היה אופיר.
בתום טירונות מוצלחת כמאגיסט מורעל, הרקיע לשחקים בטחונו העצמי, שגם כך לא היה נמוך.
אף אחד לא הופתע כשאופיר הצביע מיד אחרי שסקורניק שאל מי חניך תורן.
את רצפת אולם האימונים במתקן אדם הכתימו סימני דם, עדות לקרבות קודמים, אבל חזק מכל היה הריח.
אולי מקורו היה במגני האשכים והשיניים.
אופיר קורא לזה ריח של פחד.
"או-קיי‭,"‬ פתח סקורניק, ‭15"‬ שניות כולם עומדים עם הגב לקיר, אף אחד לא נוגע בדלתות‭."‬ למרות הדברים והדובר פתח אופיר את אחת משתי הדלתות, כדי שהוא וחבריו יוכלו לעמוד בזמן.
"מי נגע בדלת‭,"?‬ שאל סקורניק את המתנשפים כשחזרו.
אופיר הודה.
סקורניק, חמוש בנעלי הרים, התקרב.
"ומה אני אמרתי‭,"?‬ נבח.
מיד אחר כך תפס את שני האנשים שעמדו לצדו של החוצפן מהחולצות, זרק אותם לצדדים והורה לאופיר להרים ידיים.
לשנייה כיוון את הברך, הזהיר את החייל להוציא אוויר כשהוא מקבל את המכה, ונעץ את נעל ההרים בסרעפת שמולו.
אופיר נפל לאחור מעוצמת המכה.
בלילה שאחרי היום הראשון, הוא מספר, שכבו כולם ערים במיטות.
אף אחד לא צייץ.
הם לא יכולים לטעון שלא ידעו מה מצפה להם.
מיד אחרי שסיימו את הטירונות והאימון המתקדם הובאו הצעירים לגבעת חול סמוכה ליחידה.
המקום זכה לכינוי "אושוויץ‭."‬ שם, סמוך לחאן-יונס, מרחק רב מתקנות ומחוקי צה"ל, הוכנו לוחמי שמשון לקורס הטרור.
לפני ארוחות צהריים היו עומדים במגרש הספורט וסופגים אגרופים לבטנם, אחר כך, כשהמגרש לוהט מחום, נדרשו לשכיבות סמיכה ממושכות.
שרון, לוחם בצוות בוגר יותר, נזכר באולם הכדורסל שעל קירותיו נתלו מטרות ראש ממוספרות.
העיקרון היה ריצה מהירה ככל האפשר למטרה שאת מספרה קורא המדריך.
איחרת, חטפת.
במקור שימש האולם לתרגילי ירי.
בירכתיו עמד חדר שקוף שבו נהגו לחמש את האקדחים.
לשם הובאו אחרוני הנוגעים במטרות.
המדריכים כינו את המקום "חדר יולדות" על שום גניחות הכאב שהיו משמיעים החיילים הסופגים.
בצד עמדו דליים אליהם היה מקיא מי שמעיו התהפכו.
"אנחנו ממשיכים את האימון, ושומעים רק את הרעשים‭,"‬ מתאר שרון, שלימים הפך מפקד צוות ביחידה.
התרגילים התבצעו לרוב בלילה.
"אתה מפחד מהלילה‭,"‬ הוא מתאר, "זה דומה לאונס במשפחה.
ביום, האבא בסדר עם הילדה שלו, אבל בלילה, בחושך, הכל משתנה‭."‬
בקורס במתקן אדם החוויות היו דומות.
גם שם אימוני הכושר ושליפות האקדחים, עד קילוף עור הידיים, היו הכנה חיוורת לצפוי בלילה.
בהדרגה החלו הקורסיסטים לוותר על ארוחת הערב.
נמאס להם להקיא אותה אחר כך, באימונים.
המשפט של המדריך התורן היה קבוע: "מימיות, מגני שיניים, מגני ביצים, שכפ"צים, ולחדר יבשים‭."‬ כשההוראה ניתנה, מספר אופיר, קרו שני דברים: אחד, היורים באותה עת במטווחים הפסיקו לפגוע, שתיים, החלו קרבות על התור לשירותים.
אפקט הפחד.
התרגילים היו מגוונים.
באחד מהם הוצבו שני קונוסים במרחק מטר זה מזה.
בצד אחד עומד קורסיסט, ובצד השני שאר הצוות.
מטרת היחיד היתה לעבור באגרסיביות דרך החברים, מטרת החברים לכסח כמה שיותר.
מי שלא עושה זאת טוב מספיק נשלח לקיר.
"אתה עומד עם הבטן למדריך והוא פשוט מפוצץ אותך‭,"‬ מסביר גיא, שהוצמד לא פעם, "ברכיים, אגרופים, פנים, בטן, מה שבא לו‭."‬ בתרגיל אחר נדרשו החניכים להיתלות על המתח.
מי שנפל, נשלח לקיר.
"באחד השיעורים הראשונים המדריך הפיל מישהו וקרע לו את הרצועות בברך‭,"‬ אומר משה, "הוא יצא מהקורס הביתה ולא חזר.
אחרים שברו פה ושם משהו‭."‬
אלו שלא כיסחו חזק מספיק חטפו מהמדריכים.
משה: "יום אחד נלחמתי מול מישהו.אחרי כמה דקות המדריך עוצר ואומר: 'אתה לא מתאמץ מספיק‭.'‬ הוא חשב רגע, ומיד אחר כך הכניס מישהו נוסף נגדי.
הם פיצצו אותי.
הוא הפסיק את הקרב ואמר 'או-קיי.
עכשיו אתה נגד זה שבמקור נלחמת נגדו‭.'‬ תוך חצי דקה הוא היה כמעט מת.
אין בנאדם היום שאני מפחד ממנו, חוץ מהמדריך קרב מגע שלי‭."‬
לא לכולם זה נראה טבעי.
איציק, למשל, הצטרף לחבריו בקורס מיד כשסיים קורס חובשים.
באחד הלילות נדרש לטפל באשכיו של אחד החיילים, שהכחילו והתנפחו.
החבר ביקש לא לספר על הפגיעה מחשש שידיחו אותו.
איציק קנה שתי פחיות קרות ממכונת השתייה והצמיד אותן לאשכיו של הפצוע במשך הלילה.
יום למחרת הפגיש הגורל את שניהם לקרב.
איציק: "הוא צעק מכאב.
הפסקתי.
המדריך הוציא אותו החוצה, הכניס שבעה אנשים, והורה לכולם לעלות עלי.
החליטו שמנטלית אני לא מתאים.
היתה שיחה עם פסיכולוג.
המסקנה היתה שזה פתיר.
הוחזרתי מאוחר יותר להשלמות.
הקרב שאחריו החזירו אותי ליחידה היה כמו סרט של רוקי.
היה שם בלונדיני רחב ממני בלפחות כתף, גבוה בראש.
המדריך הכניס אותי נגדו.
חטפתי מכות רצח וגם החזרתי.
איכשהו הצלחתי לסובב לו את מגן הפנים.
הוא לא ראה כלום וגם לא יכול היה לנשום.
התחרעתי עליו לגמרי.
זה נגמר בזה שהרימו אותי מאחורה.
לא שמעתי שאמרו להפסיק להילחם.
הייתי נעול‭."‬
באחד הלילות החל דני, אחד מחברי הצוות, לצרוח.
בכה שהוא לא יכול יותר.
שאר הלוחמים סגרו אותו בשירותים שהמדריכים לא ישמעו.
יומיים אחר כך הלך לשיחה ועזב.
את קורס הטרור סיימו 13 חיילים, פחות ממחצית מספר הלוחמים שהתחילו.משם המשיכו ללימוד מקצועות ההסתערבות.אחרי קורס איפור, שבו למדו שכחול על הפנים הוא לאו דווקא תוצאת המכות של ורדי וסקורניק, הגיעו לקורס דרמה.
הם הסתובבו עם כריות בבטן בניסיון לדמות אישה שמנה, דחפו נעץ לנעל כדי להתאמן על צליעה, הדביקו לעצמם שפמים וציירו צלקות.
לקראת סוף הקורס נשלחו לתל אביב ליישם בזוגות את מה שלמדו.
אחד מסתובב מחופש, בן הזוג מתצפת ורושם הערות.
איציק שיחק אותה שיכור, מאוחר יותר נעצר על ידי המשטרה ונאלץ להסגיר את זהותו האמיתית.
תומר, שהוצב בתחנה המרכזית הישנה, עצר שני אוטובוסים והחל להשתין סביב עצמו במעגלים.
מיכאל התחפש למפגר ומצא את עצמו באמצע היום במזרקה בכיכר דיזנגוף.
גיל שובץ עם דורון.
הוא התחפש לנער קבצן ונכה, ומרח את עצמו בבצל ובשום לקבלת הניחוח המתאים.
גיל: "הגעתי לאיזו מסעדה רומנית.
נתנו לי כבד קצוץ.
מישהו שאל 'של מי הבחור הזה? מישהו מכיר אותו‭.'?‬ פתאום נכנס איזה גבר קירח, נראה רגיל לחלוטין, מסודר.
הוא אומר לשואל 'זה בסדר, הוא איתי‭.'‬ שואל אותי 'אתה רוצה לאכול‭.'?‬ אמרתי 'כן, אני רעב‭.'‬ והוא אומר לי 'בוא איתי, חמוד‭.'‬ אני הולך איתו והוא נכנס לאיזו סמטה, התחיל לעלות במדרגות.
אני לא אמור ללכת עם זה עד הסוף.
בשלב מסוים כשהוא פתח את הדלת עשיתי קול של משוגע ויצאתי החוצה.
אני לא יודע מה היתה המטרה שלו.
אם זה היה סוטה שהיה מנסה לעשות לי משהו, ואני אחרי קורס טרור, הייתי מעיף את הקביים ונכנס בו‭."‬
לקראת סיום המסלול החלו הכניסות לרצועה.בהתחלה בלילות, כשהמחנה ריק, בניווטים לפי תצלום אוויר, אחר כך ביום, ברכבים צבאיים רגילים, ולבסוף ברכבים מסוערבים לחלוטין.
"הייתי מחופש לאישה‭,"‬ נזכר גיל בכניסה הראשונה שלו, "אתה יושב כשכולך מכונס בתוכך, מרגיש שכולם מסתכלים עליך.
תחושה לא נעימה.
מצד שני יש בך את האדרנלין.
אתה מתחיל לחיות את החוויה‭."‬
במסגרת אותם אימונים ראשוניים תרגלו הלוחמים חטיפה של תושב מקומי.
אנשי הצוות הצעירים עוד לא הוסמכו כמסתערבים מקצועיים, ולכן ניתנה להם הוראה לחטוף למספר דקות פלשתיני תמים, להכניס אותו לרכב, ולאחר מכן לשחררו.
הכל בשם ההכשרה.
"אתה חוטף אותו, והוא לא מבין מה נפל עליו‭,"‬ מספר משה, "אחרי חמש דקות, כשהבנאדם חושב שהוא כבר מת, אתה מוריד אותו‭."‬
בכניסות הראשונות לשטח זוהו החלשים.
אלו שקיבלו שיתוק מהפחד.
"באוטו אתה אמור לדבר אחד עם השני, ואתה רואה שהבנאדם יושב בקומה‭,"‬ מספר אופיר, "כל הסיטואציה הזו מוזרה לו, מפחידה לו.
יש אנשים שלא עמדו בזה והודחו.
מי שלא מעשן מתחיל לעשן כדי שיהיה לו מה לעשות עם הידיים העצבניות‭."‬
קצת פחות משנתיים אחרי שהחלו את המסלול, רעבים לאש ועיוורים לסכנה ולהשפעות הנפשיות כמו שרק בני 19 יכולים להיות, הוכשרו חיילי נובמבר ‭'91‬ כלוחמים.

הרצועה

הפחד ממג"ב, הטרמפיסט הפלשתיני וירי על ברחנים
הכניסות למחנות הפליטים הפכו שגרה.
הרחובות זכו לכינויים ציוניים: כיכר דיזנגוף, דרך הים או הצומת המואר.
בעלי המזל נתקלו.
"פתאום רואים חמוש‭,"‬ מתאר איציק, "המפק"ץ מחליט שפורקים.
מתחלקים לזוגות.
מתחילים לתפור את הקיפול.
אתה מעביר לכולם בקשר את הנקודה, סוגר על האובייקט, בינתיים החילוץ יוצא לדרך כי יודעים שיתפתח פה קרב.
מתקרבים למבוקש, מקפלים אותו לאוטו כמו בחטיפה, ובורחים‭."‬
אם נוצר מגע, התפתחה פאודה.
הפתרון היה מסתור מאחורי דלתות.
"אמרנו לכל מי שהיה שם לתפוס פינה, לשכב על הרצפה ולא לזוז‭,"‬ נזכר איציק בפעם כזו.
"זה נראה נצח.
בלגן אימים, אש של צמיגים בוערים, ועל הדלת דופקים עם כל הבא ליד, אלות, ברזלים, אבנים, מנסים לעקור את הדלתות‭."‬
סכנה ציפתה גם במחסומי צה"ל, ביציאה מהשטח לכיוון היחידה.
החיילים במחסומים לא תמיד הבדילו בין מסתערבים למבוקשים.
באחת החזרות מהשטח הצמיד מילואימניק שעמד במחסום את קנה הרובה שלו לראש של מיכאל.
"עוד שנייה והוא הורג אותי‭,"‬ נזכר הלוחם.
"אמרתי לו בלחש בעברית: 'שים לב טוב, אני מכניס את היד לאט לאט לכיס.
אני מוציא תעודה שאני חייל.
תזיז את הדבר הזה מהראש שלי ובחיאת, אל תירה‭."'‬
בשאר המקרים ביקשו הלוחמים מחיילי המחסום לנהוג בהם כרגיל, כדי שהיחס המועדף לא יחשיד אותם בעיני המקומיים.
איציק: "היו מג"בניקים במחסום שהיו מגזימים, נהנים מהקטע של להוריד לך כאפה.
ככה למדנו את הפלשתינים.
אף אחד בצבא לא הבין אותם כמונו‭."‬
הפעילות היתה רצופה, משוגעת, לעתים חסרת גבולות.
השכמה בשעות הבוקר המאוחרות, פקודת מבצע, כינוס בחדר תדריכים, תדריך, מפגש עם כוחות החילוץ לשם זיהוי המתחפשים במקרה של היתקלות, עשר דקות והחיילים, מחופשים, מוצאים עצמם בלב חאן-יונס או רפיח.
לפעמים, כשהיה זמן, היו עומדים כולם מסביב לחבית בוערת, מחכים שהבגדים יספגו את העשן ויקבלו ארומה עזתית, כדי שהכלבים לא ינבחו במהלך הפעילות.
היו לוחמים שיצאו לפעילות שלוש פעמים ביום.
שרון: "פתאום אנשים לא יכולים לדבר.
תופסים את הפינה שלהם בצד, יושבים עם עצמם.
היו אנשים שלא יכלו להמשיך‭."‬
מורשות הקרב נולדו על בסיס יומי.
באחד הימים התקבל מידע על מבוקש בדיר אל-בלאח, אזור כמעט בלתי אפשרי לכניסה מסוערבת רגילה.
אורי אזולאי ז"ל (קצין מצטיין שלימים נהרג בלבנון‭,(‬ הציע להיכנס ככוח צבאי רגיל ביום כדי לאסוף מודיעין.
בסיור התגלה מידע שאיפשר הגעה מהירה של הרכב עד ביתו של המבוקש.
הוחלט על דרך פעולה: נכנסים בטרנספורטר מסוערב.
אזולאי נוהג, איציק מחופש לידו וכל השאר מוחבאים מאחור בלבוש צבאי.
כשהגיע הצוות ליעד יצאו הלוחמים מהרכב והקיפו את בית המבוקש.
הוא נתפס בפנים, חמוש ברימון ובאקדח, ונכנע.
בפעמים אחרות היו הפתרונות יצירתיים פחות.
באחד הימים התקבלה ידיעה על מבוקש שמסתתר בספריית וידאו בחאן-יונס.
הלוחמים נכנסו בשלושה רכבים.
בתוך הספרייה לא הצליח אופיר להפוך את המבוקש ששכב על בטנו בידיים מאוגרפות לחזה.
אחד הלוחמים תקע את שתי אצבעותיו בעיניו של המבוקש.
תוך שניות הוציא המנוקר את ידיו והסגיר אקדח.
בין הלוחמים היו כאלה ששמם נודע כשוחרי מגע בכל מחיר, על גבול חוסר האחריות.
באחת הפעמים בחאן-יונס הצטרף גיל אל קצין כזה, עם שלושה לוחמים נוספים.
הקצין קלט רכב חשוד שניסה לברוח.
החשוד יצא מגבול הגזרה שאליה הורשו הלוחמים להיכנס.
הם נכנסו בכל זאת.
תוך כדי נסיעה איבדו הבורחים שליטה על הרכב.
שניים קפצו ממנו, התגלגלו על הקרקע וירו.
שני לוחמים קפצו אליהם מהרכב, ושניים נוספים המשיכו לירות על הרכב הנוסע.
כשהגיע הרכב הבורח לצומת התנגשה בו משאית מקומית שהעיפה אותו באוויר.
החלה פאודה.
גיל: "בתוך שניות כל השוק היה עלינו.
כמו נחיל שיוצא מכל המקומות ואתה רואה שסוגרים עליך.
חטפתי אבן בתוך האף.
ירינו גז מדמיע ישירות על האנשים עצמם.
בסוף חילצו אותנו.
רעדו לי הידיים שם בשוק של חאן-יונס‭."‬
במקרה אחר היו ההתמהמהות וחוסר הביטחון לרועץ.
התקבל מידע שחמישה מבוקשים בכירים מסתובבים ברכב בחאן-יונס.
הכניסה היתה ברכב מסוערב, שבתוכו מתחבאים לוחמים.
אחרי מספר שעות של המתנה בתוך תחנת הדלק הגיע הרכב המבוקש.המפק"ץ, שחשש מקרב יריות בתוך התחנה, סירב להורות על "פעל‭."‬ רק אחרי שהרכב המבוקש יצא מהתחנה ניתנה הפקודה.
זה היה מאוחר מדי.
כשהלוחמים פרקו התברר שהמבוקשים הספיקו להתכונן לקראתם.
איציק: "ירו עלינו מארבעה כיוונים.
צלבו אותנו.
היה מטורף.בתחנה היה חול על הרצפה,ואתה רואה אותו קופץ לך ליד הרגל מהכדורים.
אתה לא יודע אם זה יפגע בך או לא.
בסוף יצאנו מזה‭."‬
במהלך הפעילויות נשענו לוחמי שמשון על כוח חילוץ חיצוני.
ההעדפה היתה כוח של מג"ב.
היתרון היה שלא משנה לאיזה בור חרא נפלת, המג"בניקים היו מגיעים לחלץ.
הצרה איתם היתה בעיות המוסר התכופות.
איציק, שהיה נציג שמשון באחד מכוחות החילוץ, נקלע לעימות שכמעט התפתח לתגרה, כשהעיר לחבורה של מג"בניקים שהתעללה בעצור כפות ומכוסה עיניים.
מיכאל הציל ממוות ילד פלשתיני שבלע לשון לאחר שכמה לוחמי מג"ב הפליאו בו את מכותיהם והמשיכו למיידים אחרים.
הכוח הפחות מועדף לחילוץ היו המילואמיניקים, שנחשבו למהססים בכניסות לאזורים חמים.
במקרה כזה, כשהחילוץ התמהמה, נאלצו לוחמי שמשון להגדיר לעצמם את הוראות הפתיחה באש.
"היו לנו הוראות פתיחה באש מאוד ליברליות‭,"‬ אומר משה, "היה מושג של 'נוהל מעצר חשוד קצר על ברחנים‭.'‬ יש מבוקש שאותו צריך להוריד.
ההיגיון הצבאי אמר שמי שעומד לידו הוא סייען שלו.
מכאן המשיך ההיגיון המעוות, שאם האנשים סביב מי שבו פגעת בורחים, הם סייענים.
אז ביצענו נוהל מעצר חשוד קצר.
צועקים 'וואקף' ויורים ברגליים.
עכשיו תגיד, אם אני באמצע שכונה או שוק ומתחילות יריות, מי החמור שלא יברח? כולם יברחו.
אז אתה יורה על מי שנראה לך.
נשמע לך נורמלי‭."?‬
ככל שהביטחון העצמי עלה, כך התרבו המקרים שבהם ניצבו הלוחמים בפני סכנת מוות ממשית.
במקרה אחד הצטרף אופיר לכוח שחיפש את זכאריה, מבוקש מהחמאס.
אחרי פריצה ל‭15-‬ דירות, בתפר שבין בניין אחד לאחר, יצא המבוקש מהשיחים וריסס צרור עם הקלאץ' מעל הלוחמים.
הם התעשתו, רוקנו עליו מחסניות וחיסלו אותו.
הדרך להתמודדות עם האירוע היתה אופיינית לימים ולרוח היחידה.
היום היא נשמעת הזויה.
כששבו מהאירוע למגורים ב‭11-‬ בלילה הורה מפקד הצוות ללוחמים "לעלות על ג'ינסים‭."‬ אופיר: "היינו גמורים מעייפות, אבל לקחנו רכב ויצאנו מהרצועה בוואנדורה לפאב בתל אביב.
השתכרנו באותו לילה כמו חזירים.
זה היה משחרר‭."‬
באחת הפעמים ניצל גם מיכאל ממוות בטוח.
כמה לוחמים עמדו לצאת לפעילות.
ברכב היה מקום מוגבל.
את מיכאל, שהיה גבוה מהשאר, החליט המפק"ץ להשאיר ביחידה מחשש שיבלוט.
במקומו יצא לוחם נמוך יותר.
כשחזר הרכב מהפעילות, הראה הלוחם הנמוך למיכאל שני חורי קליעים במשענת הראש שעליה היה אמור להישען.
עם הזמן, הקהתה השגרה את הפחד ואת הריגוש.
איציק: "אתה נהיה אדיש.
אובר בטחון עצמי.
קורה משהו, אתה מסתובב ושולף את הנשק שלך כמו קאובוי.
נכנסת לשטח, התחיל להיות קצת משעמם,אתה מנוסה ואתה אומר לעצמך 'אני לא יוצא מפה בלי אקשן‭.'‬ אז אתה נכנס לאיזה חנות, קונה סיגריות וגורם לזה שהמוכר יזהה אותך.
עכשיו השאלה איך הוא יגיב.
אם הוא יקרא לכולם תתחיל פאודה ואקשן.
אתה יוצר קרב ונלחם אותו‭."‬
משה: "אתה שוכח שאתה בשר ודם, חושב שאתה רמבו.
שוכח שבוקס אחד יכול להפיל אותך מיד.
החשיבה הזאת שהקנו לנו היתה מסוכנת‭."‬
היו גם פעמים שסתם חיפשו פתרון לשעמום.
במהלך משימה שגרתית על ציר טנצ'ר החליט צוות מסוערב לחפש ריגוש.
על הכביש עמדו טרמפיסטים מקומיים.
גיא: "אמרנו: 'בוא נעלה טרמפיסט‭.'‬ עצרנו והכנסנו פלשתיני לרכב.
אחד החבר'ה
דפק לו על הכתף ואמר בעברית: 'מה המצב, גבר‭,?‬ הוא נהיה לבן.אחרי כמה מטרים פתחנו לו את הדלת.שטויות של ילדים‭."‬
באחד הימים נכנסו חמישה לוחמים למחנה אל-בורייג‭.'‬ היתה שעת לילה.
מתוך ההמון, שכרגיל התפרע, זיהו המסתערבים רעול פנים רץ לעבר קיר לצייר כתובות גרפיטי, מעשה שנחשב אז בעיניים ישראליות לבלתי נסלח.
שרון: "ישבתי ליד הנהג עם סיגריה.
אמרתי לו: 'סע לתוך האנשים‭,'!‬ הוא נתן גז.
כולם ברחו לצדדים.
עצרנו ליד הרעול פנים, תפסנו אותו במשולש שנוצר בין דלתות הרכב והחומה.
שלפנו אותו מתוך המאות שעמדו סביבו.
העמסנו אותו לתוך הרכב וישבנו עליו.
אמרתי לנהג: 'סע רוורס כי עכשיו מתחיל הבלגן‭.'‬ פתאום, תוך שנייה, בלוקים, ואנחנו כבר מחכים למקררים ולדודי שמש.
שמתי שלושה כדורים באוויר כדי להרחיק את האנשים.
האוטו נוסע על הבריקדות וכמעט מתפרק, ומאחורה אני שומע את הרעול מנסה להתחמק והם נותנים לו מכות שישתוק.
הגענו.
פתאום אני מסתכל ואני קולט את הסיגריה עדיין ביד‭."‬
הפעילות התכופה, המתח המבצעי הרצוף והצורך בהחלפה תמידית של זהויות הובילו גם ללא מעט מצבים קומיים.
באחת הפעילויות התחבא מיכאל, מחופש לאישה, בתא המטען של המכונית המסוערבת (נוהל שהיה שגור אז‭.(‬ הוא ירד סמוך לבית המבוקש.
תפקידו היה לשחק אישה לכמה דקות, עד שהרכב יגיע לצד השני ושאר הלוחמים יתפסו את מקומותיהם.
לבוש שמלה הוא זינק על החומה ונעצר מול חלון פתוח.
בחדר ישבו חמש נשים פלשתיניות שבררו אורז.
מיכאל: "הבנות בפה פעור לא מבינות מה זו אשת העטלף הזו שנפלה להן מהשמים.
הן היו בהלם.
אחרי זה התחילו לצחוק.
הסתכלתי וראיתי שמהשמלה משתלשלים לי אמצעי לחימה כמו לרמבו.
צחקתי יחד איתן.
זה היה סוריאליסטי לגמרי‭."‬

ביחידה

לכתוב את השם בכדורי אקדח ורחצה בעירום
גיא, קצין האמל"ח של היחידה בתחילת שנות התשעים, לא התחיל את שירותו בשמשון.
כשהגיע חש מיד ביחס מתנשא מצד הלוחמים, וביקש ממפקד היחידה דאז, דני, לצאת לקורסים שיכשירו אותו לפעילות מבצעית.
בהדרגה זכה ליחס ראוי.
בשבת הראשונה שבה נשאר, הבין שהחוקים בשמשון שונים ממה שראה עד אז בצה"ל.
צוות נובמבר ‭'89‬ החליט להכניסו לעניינים.
הם לקחו רכב מסוערב ויצאו לציד אקדחים.
"בחור בשם רוברטו הוציא אקדח וירה בציפור עפה מאיזה 25 מטר ופגע בה‭,"‬ נזכר גיא, "זה היה פוקס.
אני מעריך שאם היתה לו עוד מחסנית שלמה הוא לא היה פוגע, אבל מבחינתי זה נראה סוג של ג'יימס בונד.
בדרך חוררנו תמרורי עצור עם כדורי אקדח, רשמנו עליהם את השמות.
פיראטי לחלוטין.
רק בשלב יותר מאוחר התחיל פיקוח‭."‬
יחידת שמשון, במעט שנותיה, היתה הילדה המפונקת של אוגדת עזה ופיקוד דרום.
מה שרצתה, קיבלה.
אלוף פיקוד הדרום דאז, מתן וילנאי, העניק ליחידה יחס אישי.
הוא נכח לעתים תדירות בתחקירים ובתדריכים.
לפעמים נכנס מסוערב לשטח בגלבייה, נבוט ביד וזקן מודבק, עם שני לוחמים סמלים.
הבסיס שמוקם על דיונה רחבה בין חאן-יונס לגוש קטיף נראה בתקופות הסוערות כמו כוורת.
צוותים נכנסו לשטח ויצאו ממנו למסדרונות המגורים,בעוד אחרים נרגעים בחדרים לקראת יציאה או סירנה שתקפיץ אותם.
אלו שחזרו היו צריכים לפרוק את האדרנלין.
לוחמים ביחידה מספרים על לוחם שחנק את עצמו בסוודר עד לעילפון, כדי לבדוק כמה זמן הוא יכול להחזיק.
היו גם משחקי קלפים שהזוכים בהם קיבלו כדורי אקדח.מפקד צוות שכונה אינדיאנה ג'ונס, הסתובב ביחידה בכובע בוקרים וסכין בין השיניים, והפחיד עוברים ושבים בקפיצות מאחור.
החיילים שהכירו בסיכון האדיר שלו היו חשופים, הרשו לעצמם פינוקים שונים.
ביחידה, כפוף כמובן למידת ההקפדה של מפקד זה או אחר, שרר חופש משמעתי, לעתים מוגזם.
בשבתות חפרו בריכות ומילאו אותן מים, לפעמים היו משתזפים עירומים על הגגות, תכופות פסחו על ארוחות צבאיות בחדר אוכל לטובת מנגל צוותי, שיחקו כדורעף, אלתרו גלשני גלים והפכו אותם לגלשני חול על הדיונות, צדו חולדות עם אקדחים, יצאו לפאב של קיבוץ נחל עוז, או כשאפשר היה, ירדו עם בנות היחידה לחוף נוה דקלים.
באחת מאותן ירידות לחוף התפשטו לוחמים ונכנסו עירומים למים.
את הנשקים השאירו בג'יפ על החוף.
לרוע המזל הגיע מפקד היחידה וגילה את המחדל.
הלוחמים נשפטו.
והיה אלכוהול.
איציק: "אחרי כל תפיסה של מבוקש היינו מקבלים מהאוגדה בקבוק שמפניה.
המדף בחדר תדריכים היה מלא בשמפניות.היה נדיר לפתוח בקבוק כזה ולא למצוא בו מים.
העיקר במסדרים היה להסתיר את האלכוהול והתחמושת העודפת.
לא השתכרנו למוות ביחידה, בטח לא בזמן כוננות, אבל שתינו.
מורידים איזה כוסית או שתיים בערב, בתוך החדר‭."‬
השילוב בין לוחמים עטורי תהילה ובנות, שנחשבו מובחרות כשלעצמן בזכות העובדה שהגיעו לשמשון, הוליד לא מעט רומנים ומין.
"זה קרה גם כשהלכנו לחטיבות אחרות באוגדה לתפוס כוננות למבצעים‭,"‬ מספר לוחם.
"היית משמשון וישר קיבלת שפיץ יהלום‭."‬ בשם הרעות, החיילים הרשו לעצמם להשתעשע.
אחת הבנות ביחידה לא יודעת עד היום שכשעשתה מה שעשתה עם לוחם ביחידה, חבריו לצוות צפו בהם בעניין, בעזרת אמצעי ראיית לילה צבאיים.
חופית קנופ, חיילת ששירתה ביחידה, זוכרת שנים נפלאות ללא חריגות בתחום שבינו לבינה.
קנופ: "מקסימום מישהו שהתחפש לבחורה ועמד להיכנס לשטח, ביקש מאיתנו חזייה‭."‬
לא תמיד היה מדובר בקונדסות חביבה.
האלימות והאגרסיביות שהיו לחם חוקם של הלוחמים, לצד הורמונים משפריצים, הולידו גם מקרים קשים.בחורה ששירתה ביחידה בתחילת שנות התשעים מספרת שהיתה באולם האימונים עם מפקד צוות פופולרי ואנשיו.
"פתאום היתה הפסקת חשמל והוא הצמיד אותי לקיר והתחיל לגעת בי ולדחוף לי ידיים לאיברים אינטימיים.
החבר'ה מסביב צחקו, זה היה קטע בשבילם‭."‬ החיילת השתחררה מהאחיזה רק אחרי שהרימה ברך בין רגליו.
הלוחמים נהגו לקצר את הדרך הביתה בנסיעה בתוך מחנות הפליטים, כשהם משתמשים ברכבים מסוערבים.
באחת הפעמים יצאו מהבסיס שתי בנות מהיחידה עם צוות לוחמים ותיק.
"לפרוק‭,"!‬ צעק לפתע המפק"ץ באמצע הנסיעה.
הבנות נותרו לבדן בלב מחנה הפליטים.
אחרי כמה דקות חזרו הלוחמים מיוזעים, הם הכו שלושה פלשתינים שעבדו בצד הדרך.
הסיבה: אחד מהם הרים אצבע משולשת מול פרצופו של הקצין.
הבנות רצו לספר.
המפק"ץ היה אמור לקבל אז צל"ש, לוחמיו חששו שהאות יישלל ממנו.
בלילה, אחרי שחזרו מחופשת השבת, זרקו החיילים נחש לחדרה של אחת הבנות.
לילה למחרת הופיע מולה הקצין.
הוא אחז בבחורה בחוזקה, והחל לחנוק אותה.
"אם תעזי לדבר, אני אהרוג אותך במכות‭,"‬ הטיח בה.
למרות האיומים סיפרה הכל למפקד הפלגה.
המפל"ג עימת את הקצין עם העובדות.
הוא הודה.
את הצל"ש קיבל.
לפעמים לא הצליחו החיילים לעשות את ההפרדה בין השטח לבית.
רבים מהאנשים דאגו לא לספר מה עובר עליהם במהלך השבוע.
הסממנים החיצוניים כמו הזקן או השיער הארוך הקשו על ההסתרה.איציק: "אני זוכר מקרה אחד אחרי הצבא.גרתי עם חברה.
בבית ליד היו שיפוצים.
שמעתי מתוך שינה פועלים ערבים מדברים.פתאום נפל קרש בחוץ בבום גדול.תוך שנייה הייתי ליד החלון.
החברה היתה ערה וראתה את כל זה קורה.
היא היתה חיוורת לחלוטין.
עם מה אני חיה? מה קורה לבנאדם הזה? מיד הרגעתי אותה.
אצל לוחם אחר אמא שלו העירה אותו בשבת בבוקר.
דבר ראשון שהוא עשה זה קפץ עליה וחנק אותה.
אחר כך לך תסביר לאמא שלך שאתה לא עושה כלום‭."‬
אחד הלוחמים הכיר את חברתו ביחידה.
הם חיו ביחד גם אחרי שהשתחררו.
"תמיד היה לו אקדח גלוק מתחת לכרית‭,"‬ נזכרת החברה.
"עבדתי כמלצרית ופעם אחת, כשחזרתי באמצע הלילה, הוא שלף עלי את האקדח מתוך שינה‭."‬
גיא זוכר שביציאה לאפטר ראה נהג מונית עם מספר ממחנה הפליטים ג'בליה, צועק על נהגת ישראלית בגשר ראשון לציון.
גיא: "אמרתי לו 'תעוף לאוטו או שאני משפד אותך‭.'‬ הבנאדם לא חישבן לי.
הוא נסע וזרק לי קללה.
אמרתי לו 'ניפגש בג'בליה‭.'‬ ביום שישי חזרתי לעשות שבת, נסעתי למחסום ארז.
נחש מי בא למחסום.
עצרתי אותו.
אמרתי, 'זוכר אותי? אמרתי לך שניפגש בג'בליה‭.'?‬ הוא ענה שכן.
אמרתי, 'עכשיו אני עם נשק, זו לא חוכמה, אבל שאני לא אראה אותך יותר עושה דברים כאלו בישראל‭."'‬

הסוף

מתנדבות בכיסופים ונוהל "מתייהדים"
הסכמי אוסלו תפסו את לוחמי שמשון בשיא אונם המבצעי.
באחד הלילות נקלעו הלוחמים לקרב יריות עם מבוקשים ברפיח.
אופיר לא האמין כששמע בקשר את ההוראה להתקפל.
"אמרתי: 'אבל הם פה, יורים עלינו, מה, עוזבים אותם‭'?‬ בקשר ענו: 'כן, עוזבים‭.'!‬ זו היתה מכת אגו לא קטנה‭."‬
מיד אחר כך, ביוני ‭,'94‬ פונתה היחידה מהרצועה.
מיקומה החדש היה קיבוץ כיסופים.
מגוף מובחר, מתוקשר, כזה שהכל מגיע לו, הפכה שמשון ליחידה לחיפוש תעסוקה.
הלוחמים נדהמו מהילדים הפלשתינים שנופפו להם לשלום ברצועה.
החל חשש ממשי לפירוק היחידה.
מיכאל: "אלו אנשים ששנתיים נלחמת בהם, ואתה לא מבין איך יכול להיות שנותנים להם רובים‭."‬ אופיר: "אתה כבר לא מבצעי.
אין לך חשיבות.
פתאום אתה לא מרגיש טוב עם עצמך.
פתאום אתה כלומניק‭."‬
היו שראו בתקופת המעבר לקיבוץ הזדמנות להתארגנות מחדש.
ניסיון זמני שהצבא נותן לעזתים, שבקרוב יסתיים כששמשון תיקרא מחדש לדגל.
הקיבוץ, על נשותיו (המקומיות והמתנדבות) והפאב שלו, סיפק תחליפים לאקשן של סימטאות הרצועה.
המפקדים ניסו לשווא לשמור על מתח מבצעי ואסרו על שתיית אלכוהול בפאב הקיבוץ.
הלוחמים הוותיקים הגיעו להסכם ידידותי עם הברמן.
את הקולה הוא מהל, כמעט מדי ערב, בהרבה בירה.
יום אחד הגיעה משטרה צבאית לכיסופים לערוך בדיקת סמים.
הלוחמים המשועממים החליטו להשתעשע עם השוטרים.
הם הכינו שורות מקמח, דמויות קוקאין, על שולחן אחד החדרים, לקחו מהמרפאה גלולות וצבעו אותן באדום וכחול והוציאו לוחם עם חסם ורידים, מתחנן למזרק, שהזמין את השוטרים לחדר.
כשמתח הפעילות ירד נולד שיגעון חדש: "מתייהדים‭."‬ לוחמי שמשון נדרשו להתחפש למתנחלים ונסעו על הצירים בתקווה שייספגו ירי שידרוש תגובה.
מיכאל: "שנאתי את זה.
פתאום שמו אותי כברווז מטרה.
היה לנו ויכוח אדיר עם מפקד היחידה בעניין.
זה הגיע כמעט עד מרי.
אבל היינו חיילים ומילאנו פקודות.
שמנו כיפה, ציציות, מדבקות של מתנחלים ויצאנו לציר‭."‬

השריטה

מרדף אחרי אדרנלין וחשבון נפש
תומר, הקצין היחיד מצוות נובמבר ‭,'91‬ זוכר איך בישיבת קצינים הניחו בפעם הראשונה על השולחן את נושא סגירת היחידה.
"שאלתי איך מפרקים יחידה‭,"‬ הוא מספר.
"קצין האג"ם של האוגדה ענה: ‭ENTER'‬ אחד על המחשב ואתם לא קיימים יותר‭.'‬ היום האחרון היה שוק עבדים.
עומדים ב-ח‭.'‬ מגיעים השלישים של היחידות הקולטות, כל 'עבד' מגיע עם הציוד שלו.
עולים על הטיולית ונוסעים לבקו"ם.
לי זה היה מאוד עצוב.
אני עומד ורואה את האנשים מתפזרים‭."‬ היחידה נסגרה סופית ביוני ‭,'96‬ כשנה וחצי אחרי שחרורו של צוות נובמבר ‭.'91‬ אופיר כבר אבטח ברומא.
הוא הפך את העולם והגיע לאירוע הסיום בפארק הירקון.
אחריו נסע עם מיכאל, דודי ותומר להשתכר.
אחרי הפירוק שובץ איציק למילואים ביחידת חי"ר.
היום, במקום מילואים, הוא פוגש קב"ן פעם בשבוע.
"השריטה היחידה שיש לי מהצבא היא הדרך שפירקו את היחידה‭,"‬ אומר איציק.
"נתנו את החיים שלנו, פתאום הצבא לא צריך אותנו יותר, אז הוא מקפל.
יכלו למצוא לנו תפקידים אחרים.
להרצות, להעביר מורשות קרב, לספח אותנו לדובדבן.
אף אחד לא חשב שחלק מהתמיכה הפסיכולוגית של האנשים האלו זה להשאיר אותם יחד.
על זה אני הכי כועס, על זה אני לא מוכן לשרת יותר ועל זה אני מטופל פסיכולוגית‭."‬
כמעט כולם מספרים על שנים שעברו עד שהצליחו להרגיע את האדרנלין.
אופיר התקשה להירדם בלילות, היה לוקח את האופנוע 750 סמ"ק שלו ויוצא ל"חבר הכי טוב שלי‭,"‬ כביש אילון, להרביץ ‭240-230‬ קמ"ש.
באחת הנסיעות ריסק את הזרוע.
"היום אני מבין שזה לא הייתי אני‭,"‬ אומר גיל שהתקשה גם הוא להרגיע את המתח אחרי השירות.
"אני שואל את עצמי אם חלק מהשריטות שיש לי זה משם, או שזה משהו שהיה לי לפני ולא ידעתי.
כל מיני חרדות שיש לי או פתאום רגישות יתר, ששם אולי שמתי על עצמי מסיכה שאני לא כזה.
כל האדרנלין הזה שיצר חוסר שקט תמידי.
כל הזמן לחפש משהו‭."‬
"אני למשל מאוד קהה למוות‭,"‬ אומר משה, "אפילו של אנשים קרובים לי.
מאידך, הצבא עשה אותי מי שאני היום.
הוא נתן לי הרבה ביטחון עצמי, ראייה פרספקטיבית אמיתית של החיים ופחות נאיביות‭."‬
אז טוב שעברת את זה.
"מה טוב? טוב לפתוח עיניים כל הזמן? טוב לשבת בדרך כלל עם הגב לקיר כי אתה לא אוהב שהגב שלך חשוף? זה לא נורמלי.
אני יודע שזה הביא לי גם דברים טובים, אבל על חוט השערה זה גם היה יכול להפוך אותי לצד השני, מה שקרה ללא מעט אנשים.
זה משחק מאוד עדין.
להישרט תישרט בטוח, השאלה היא מה יהיה עומק השריטה‭."‬
על מאזני החיוב מול השלילה התחלקו מרואייני צוות נובמבר ‭'91‬ לכאלה שחושבים שחוויית שמשון תרמה יותר משגבתה לאלה שחושבים להפך.
רובם נשואים, גרים במרכז, מצפים לילד הראשון או השני.
אחד חזר בתשובה ועקבותיו נעלמו.
אופיר: "לכולם זה השאיר משקעים.
מצד שני אני לוקח את הדברים הטובים.
אני היום המנהל של המחוז הכי גדול בחברה שבה אני עובד, ואני המנהל הכי צעיר בחברה.
זה משהו ששמשון נתנה לי.
היא גם לקחה מחיר.
אני פאקינג הרגתי בנאדם.
ראיתי שלושה מטר ממני בנאדם עם כדורים בתוכו והמוח שלו עף לכל הכיוונים.
עשיתי משימות של חצי ריגול בתוך עזה עם הביצים בגרביים.
אבל אם אני מנסה רגע להיות רציונלי ולא אמוציונלי, קיבלתי הרבה יותר משנתתי‭."‬


מתן וילנאי: "יחידת מסתערבים אמיתית לא יכולה להיות עם חיילי חובה"

יחידת המסתערבים "שמשון" נחשפה רשמית ב‭21-‬ ביוני ‭'91‬ בכתבת יומן בערוץ הראשון.
באותה כתבה נחשפה גם היחידה האחות, "דובדבן‭,"‬ שפועלת עד היום בגדה.
למעשה פעלו היחידות מאז קיץ ‭.'88‬ מטרתן היתה לזרוע חוסר ביטחון בין המחבלים, ולשדר לאוכלוסייה הפלשתינית שצה"ל פועל אך ורק נגד עושי הצרות.
בעורף זכו היחידות לביקורת רבה.
הורים למתגייסים דרשו לפרקן, ומי שהיתה אז שרת החינוך, שולמית אלוני, אמרה שאינה רוצה שנערים בני 18 יוציאו לפועל גזרי דין מוות.
מתן וילנאי, אלוף פיקוד הדרום בשנים ‭,'94-'89‬ מודה היום שההחלטה לשלוח לוחמים צעירים למשימות כאלה היתה לא ריאלית.
"לבנות יחידת מסתערבים אמיתית שיודעת להיטמע בשטח זה דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי עם חיילי חובה‭,"‬ אומר וילנאי.
"זה דורש אימון של שנים, וזה יכול להיות רק ביחידת קבע.
ברור שגם לא עמד לרשותנו הזמן וגם לא המשאבים לקחת את הלוחמים האלו ולהפוך אותם ללוחמי קבע.
בתנאים המוגבלים האלה, המסתערבים היו נחשפים מהר מאוד.
התחפושת הספיקה רק למגע הראשון.
מיד אחרי שתי מילים היה ברור לחלוטין למקומיים שנמצא מולם יהודי ולא אחד שנולד שם.
יחד עם זאת היחידה עשתה מספר פעולות מדהימות מול מחבלים‭."‬
ההיסטוריה של שמשון מתחלקת לשתי תקופות.
הראשונה, עד שלהי שנת ‭,'91‬ התאפיינה בחוסר סדר משמעתי והיעדר הגדרות מבצעיות ברורות.
במהלך אותן שנים הודחו שני מפקדים מהיחידה.
עו"ד שלומי ציפורי, שייצג את אחד המפקדים, פירסם לאחרונה את הספר "צדק מסוערב‭." ‬הוא מתאר בו את המשפט נגד סגן אלוף אילן, שהקים את שמשון, בעקבות הריגתם של שני רעולי פנים ממחנה הפליטים אל בורייג' שברצועת עזה, ב‭.'89-‬ אחד ממפקדי הצוותים שהשתתפו באירוע חתם על הסכם עד מדינה והעיד נגד אילן, תמורת ביטול כתב האישום נגדו.
הקושי בתהליך הייצוב של היחידה היה גיוס מפקדים בעלי שיעור קומה.
הבאתם של קציני השייטת דני ואחריו טל, ושל מפל"ג הלוחמים, אורי אזולאי ז"ל, מסיירת מטכ"ל, שיפרה את המצב.
עם זאת, במהלך ‭'92‬ ספגה היחידה מספר אבידות בנפש, בעיקר במהלך פעילות מבצעית.
הוחלט על פסק זמן קצר שאחריו הוכנסו שינויים בתורת הלחימה, בעיקר הטמעת שיטת "סיר לחץ" לסגירה היקפית של מבנים.
יום טוב סמיה, אז מפקד אוגדת עזה: "הוצאנו 30 מבצעי 'סיר לחץ' ש‭25-‬ מתוכם עשתה שמשון.
זה נגמר עם פצוע אחד שקיבל שריטה‭."‬
במהלך השנים פורסמו סיפורים של מסתערבים שסבלו מתסמונות פוסט טראומתיות.
יום טוב סמיה: "זו בהחלט סוגיה שהיה צריך לתת עליה את הדעת מההתחלה.
נתנו, אולי לא מספיק, אבל לא ניתן לפגוע בול בכל‭."‬
במאי ‭'96‬ הגיע וילנאי, אז כבר סגן הרמטכ"ל, לבסיס יחידת שמשון בכיסופים והודיע על פירוקה.
וילנאי: "אמרתי להם: 'באתי לכעוס יחד איתכם על סגן הרמטכ"ל, שבנה את היחידה כאלוף והחליט עכשיו לפרק אותה‭.'‬ חלק מהכוחות העברנו לאגוז שנלחמה בלבנון, ועם כוחות אחרים חיזקנו את דובדבן.
זה היה יום לא קל, אבל זו היתה ההחלטה הנכונה‭." ‬


קרדיט למורעל
תהנו